<h1>ספר הנייר הלכ' כלאים</h1>
<h2>דף נז:</h2>
הגהה. כתב הר"ר ברוך חיים ז"ל משיטת רבי' שמשון על חגורה של פשתן על מלבוש של צמר, יש אוסרין ולי נראה דמותר, וראייה מפרק בתרא דכלאים דקאמר משיחות של ארגמן אסור מפני שהוא מולל עד שלא קשר, ומולל ר"ל כמו שולל דמועד קטן [כ"ו ע"א] דאמרינן וכולן רשאין למלול, ר"ל לעשות נקודות התפירות כגלי הים שתוחבין המחט רחוק זה מזה שקורין פוייצו"ן. ומשיחות הם חגורות בפרק במה אשה, וזה דאסר היינו דווקא במחברת המשיחה לבגד לנוי, ופוק חזי שהעולם לובשים מלבוש צמר על חלוק של פשתן. עוד שמעתי יש שאוסרים לחבר בבגד צמר אותן עורות שקורין פנ"ש, לפי שתפורות בפשתן, וראייתם מפ"ב דכלאים, דקאמר לא יקשור עבותות של צמר בשל פשתן לחגור בו מתניו אע"פ שהרצועה באמצע. ולא דמי כלל, התם כשחוגר עצמו קושר השני ראשים יחדיו הצמר בשל פשתן והוה ליה חיבור חגורה הוה לי' יחדיו. ועוד ראייתם מהעושה חלוק שכולו צמר של גמלים ואח"כ בצד אחד ארג חוט של צמר וחוט של פשתן אסור. ונ"ל דאדרבא משם ראייה דשאני התם שהם ארוגים יחד מדלא קתני ושל פשתן מצד אחר, וראייה מפרק במה אשה [נ"ז ע"ב] איסטמא אין בה משום כלאים, ואיסטמא הוא גרלנריא"ה של צמר ופשתים וקבועים עליו אבנים טובות ומרגליות ואין הבגד עיקר, כמו כן בכאן אין חוט התפירה העיקר כי אם העור והבגד, אמנם נכון ליזהר שלא לחברם לבגד בפשתן. ויש לתמוה על המנהג שלנו שהפרשים נותנין מלבושים ליהודים ולובשים אותם, ושמא אנו סומכים כי הקנבוס יותר בזול מן הפשתן והאומן תופר בקנבוס. לשון מורי' הגבו'. כך כתב הר"ר ברוך חיים ז"ל.
<h2>דף קלט.</h2>
כלאי הכרם אסור לזרוע ולקיים ואסורים בהנאה. כלאי זרעים אסור לזרוע ומותר לקיים. וק"ל כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן בבת אחת, שנ' כרמך לא תזרע כלאים, פי' עם כלאים לא תזרע כרמך. אבל כלאי כרם במפולת יד מותר להביא זרעים לכרם דכיון דבארץ לא אסירי בהנאה בחוצה לארץ לא גזרו. כך א' הגאון ורב אלפס. והא דבעי ר' יאשיה חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד, היינו לחייב הזורע מלקות, אבל לעניין איסור אסורין אף מחטה וחרצן. ובחוצה לארץ אין אסורין לזרוע כי אם שלשתן יחד. אמנם אם זרע ירק בכרם אותו הזרע אסור באכילה אף בחוצה לארץ, ובלבד שיראהו הישראל לוקט ומוכר אבל ספיקו מותר. וגם אומר ישראל לתינוק גוי לזרוע בכרם, אבל לגוי גדול לא משום דמחלף אטו ישראל.
